ערב הפתיחה של התערוכה בית.
ההכנות התחילו בזמן, היינות והקאווה עמדו בהיכון יומיים לפני, רשימת המוזמנים התעדכנה מדי דקה. חברים הגיעו סתם ככה לעזור. עשה רושם שהכל יהיה טוב.
הדי.ג'יי נערך עם הסאונד כבר ב18:00 והכל תיקתק בתזמון גרמני נהדר.
פתאום עפה נעל לעברנו שלוותה בצעקות קשות.
שכן צנום נעמד על המרפסת והחליט כי לא ממש מתאימה לו הפתיחה הזו.
דווקא בחור צעיר, עושה רושם שפקד את כל מסיבות הטבע האפשריות.
התפלאתי. חייכתי, התנצלתי, ביקשתי, הסברתי - כלום לא עזר.
הוא המשיך לזרוק כפכפים וגידופים. כאילו אסף נעליים במיוחד לערב הפתיחה.
לקחתי בקבוק יין והלכתי לחפש אותו. אולי המחווה הזו תרגיע אותו ותתן לי לנהל פתיחת גלריה ותערוכה בלי דאגות. הבניין העוטף את החצר המשותפת אינו ברור כפי שחשבתי.
מעט כניסות עם המון דלתות להמון דירות מפוצלות.
ניסיתי לדמיין את התכנית האדריכלית ולנחש איפה הדירה שלו.
חזרתי עם בקבוק היין לפתיחה. היה כבר 19:30 וההמונים החלו לפקוד את המקום.
כל הערב פזלתי אל המרפסת שלו, מצפה לנאום חוצב לבבות ולמטר כפכפים.
אנשים באו, אנשים הלכו, מברכים, מחייכים, מחבקים, מפרגנים.
איש לא ידע כי את הערב ביליתי בחרדה נוראית והפזילות שלי כלפי מעלה לא היו לשמים אלא למרפסת הקומה השניה שממול.
הפתיחה עברה בהצלחה גדולה. היה שמח ומרגש.
והשכן? מי יודע? אולי הוא בכלל היה בין המבקרים....